משהו במילה הזאת, איטרציה (Iteration), מפעיל לי את הדמיון.
התחושה הראשונה שהיא מעוררת זה שחסרות לה כמה אותיות כדי שיהיה בה מגע, שמשהו בה חלקי, אבל כשמתמסרים אליה יש בה איזו תנועתיות שמזמינה להתערסל בתוך מעגליות אינסופית.
שמעתי עליה בפעם הראשונה כשלמדתי על פתוח יזמות מדר' אורן צוקרמן, אחד המסטרים בתהליכים של יצירת יש מאין, ומאז היא נכנסה לי ללב. בגדול, הרעיון, ששאול מעולמות המדעים המדויקים ובעיקר הממוחשבים, הוא שכדי שמשהו יתדייק הוא צריך תנועה מעגלית של התנסות, חקירה ולמידה. המודל האיטרטיבי (או ה"חִזְרוּרי" בעברית) שם סימן שאלה גדול על מבנים לינארים שמניחים שאפשר לדעת בתחילת התהליך איך הוא ייראה בסופו, בלי עצירה, חקירה ולמידה.
יש משהו כמעט אינטואיטיבי בתהליך איטראטיבי.
ככה לומדים ללכת, ככה לומדים לקרוא, ככה לומדים יחסים ואהבה ועבודה. מנסים - חווים - מנסים שוב - כואבים - צעד קדימה - אחד אחורה - ואז לרגע יש ידיעה, אוחזים בה, ושוב נזרקים אל תוך המרחב. אי אפשר לדעת אם לא מנסים. רעיונות לא יכולים להיבחן מתוך מצגת, הם חייבים להתחכך בשטח, הם חייבים להתלכלך באדמה כדי שאפשר יהיה להבין האם יש להם היתכנות. והשטח, כמו שהוא, לפעמים מקבל אותנו בחיבוק ולפעמים הוא בוצי וסלעי וגשום.
בשבועות האחרונים אני מהרהרת רבות בשנה הראשונה של מקום לחיבורים.
כמו כל מקום שנולד, גם המקום הזה דגר בתוכי לא מעט זמן. את הנוסח הראשון שלו כתבתי ב-2015 בעזרתה של טובה אורבוך. ישבנו יחד שעות ארוכות בסלון ביתה של טובה בחולון, דמיינו יחד איך הוא ייראה, פתחנו בקלפים, ניסחנו ערכים ותוכנית עבודה. ואז, הוא ביקש שאניח לו לכמה שנים.
חמש שנים מאוחר יותר הוא קרא לי לחזור. כי זהו טיבם של רעיונות, הם צריכים את הזמן והמקום הנכונים להם כדי להיוולד. אי אפשר להאיץ בהם. אחרי לא מעט חשיבה ותכנון, לפני שנה השקתי את הפעילות הראשונה. הגיתי, ניסחתי, עיצבתי מודעה, ושחררתי לאוויר העולם. אהבתי אותה מאד, חשבתי שהיא פאר היצירה, היה לי ברור שאצטרך ליצור רשימת המתנה, שלא אעמוד במבול הפניות...
אבל לא.
משהו לא התאים, ולא התענינו מספיק.
זה כואב להבין שפספסת. כואב מאד, אפילו קצת מעליב.
מה שהכי מתחשק ברגע ההבנה זה לסגור חלונות ולהתנתק, להיענות לקולות בפנים שאומרים "עזבי, תחזרי לעבוד במקום מסודר, שמישהו אחר ידאג לכל המסביב, למה את צריכה את הכאב ראש הזה".
מה שהכי מתחשק זה לא לנסות שוב, שלא יכאב.
אבל אז נזכרתי באורן ובמודל האיטראטיבי שלו
נשמתי עמוק וקבעתי ישיבה עם טל
וביחד, לאט ובעדינות ניסינו להבין מה לא עבד
היה משהו בישיבה הזו שמילא אותי אנרגיה ונתן תקווה
פירקנו גורמים, העלינו השערות, חשבנו, חקרנו, שאלנו, התעניינו
ויחד החלטנו לנסות שוב. קצת אחרת
שעות אחרות, מבנה אחר, תמחור אחר.
בום
זה עבד!
הפעם השטח הגיב אחרת, ונולדה קבוצה, ונולד תהליך, והיה נפלא.
אבל זו לא היתה הפעם האחרונה.
כי הרעיון של איטראציה הוא שהיא לא עוצרת,
צריך כל הזמן לבדוק ולנסות ולכאוב ולחבוש את הפצעים
כל הזמן. ובכל פעם יודעים קצת יותר, ולפעמים קצת פחות.
וכך ממשיכים לנוע במעגלים.
אז אני ממשיכה וממשיכה ובודקת ונופלת ומחפשת את הדרך וגם מזמינה אתכם.ן ללכת איתי ובלעדי בשביל הספירלי הזה שבו אפשר לדעת באמת רק כשהחומרים נוגעים בקרקע ויוצרים את עצמם ובין לבין אפשר לנשום ולהתמתח וליהנות מהנוף.
Comments